מוסיקה, אלימות ותנועה דוממת - דן וויץ
הפוסט הזה מוקדש לאמן דן וויץ (Dan Witz 1957)
מיצירותיו הרבות לאורך השנים, בחרתי להציג את סדרת הציורים: Mosh Pits - בורות מוש הוא השטח לפני הבמה בקונצרט רוק בו הקהל רוקד באנרגטיות ובאלימות.
אחד הדברים המרתקים אצל וויץ היא הוורסטיליות שלו, היכולת שלו להחליף בין מדיות שונות וסגנונות. הוא מספר שבשבילו, לריבוי הדיסציפלינות יש אפקט מאזן.
"הציורים הפיגורטיביים שאני עושה, במיוחד הציורים של בורות מוש, הם פשוט קשים מדי ומרסקים את הנפש מכדי שאוכל לבלות בהם כל חיי, ואמנות הרחוב מסוכנת מדי ומרוקנת פיזית. מה שאני עושה זה להתמקד בנושא אחד עד שנמאס לי לגמרי, ואני מתכוון ממש בחילה, ואז אני מחליף. עם הרגלי העבודה האובססיביים שלי אני די בטוח שהייתי נשרף לפני שנים אם לא הייתי נתקל בשסתום הבטיחות הקטן והנחמד הזה"
וויץ סיפר באחד הראיונות האחרונים שלו על אירוע טראומטי ומכונן בצעירותו, הסטודיו שלו הותקף והציורים שלו הושחתו. הוא מעולם לא גילה מי עשה זאת. השטח שלפני הבמה בקונצרט רוק בו חברי הקהל רוקדים באנרגטי ובאלימות בסוף שנות ה-70 הופיעו עבודות הרחוב הראשונות שלו, ובמקביל החל להעמיק בריאליזם הפיגורטיבי.
עיסוק מרכזי נוסף ביצירתו הוא האור, לוויץ שתי סדרות ציורים ריאליסטיים העוסקים במקורות אור, האחת סדרה של גופי תאורה, והשנייה של מקומות מוארים בלילה בסביבת הרחוב. מטרתו העיקרית לדבריו, היא ליצור אור ומרחב מאוד אמינים ונוכחים. לציורי המנורות שלו אפקט מרשים כאשר הן תלויות בחדר חשוך ומדליקים בחדר אור קטן, המנורות נראות כאילו נדלקו.
וויץ מנסה, על-אף השימוש בטכניקה ריאליסטית, לצייר בעיקר תחושות. הוא אומר כי הפוטו-ריאליזם המסורתי תמיד נראה לו, בסופו של דבר, כמישורי ומרוחק רגשית, וזה בדיוק ההפך ממה שהוא מנה להשיג בציור, הוא מנסה לתפוס הלך רוח, דרך הבעה, אור, תנועה ותחושה.
וויץ עוסק הרבה בציור של המוני בני אדם, קיימים בתולדות האמנות לא מעט דיוקנאות קבוצתיים, כמו הציור של רמברנדט מ-1632, "שיעור האנטומיה של ד"ר טולפ", וציורו של פרנס האלס מ-1627, "המשתה של קציני המשמר האזרחי של קליברמן, הארלם".
בציורי המאסטרים הקלאסיים, הציורים כמובן הוזמנו מראש, והדמויות בציור ישבו שעות, בניגוד לציורים של וויץ. וויץ מאוד נוכח בתוך הציורים שלו, הוא מגיע למופעים ההמוניים ונכנס עמוק לתוך הקהל עם המצלמה שלו, ולעתים אף יוצא מאירועים אלה חבול ומוכה.
הוא שואב השראה רבה מציור קלאסי, בעיקר בטכניקת ציור הגוף בציורי השמן, אך המוני הגופים שמצייר, אינם כבר דיוקן קבוצתי קלאסי, האנשים אמנם ריאליסטיים, אך המטרה היא לא לזהות אותם, אלה להתייחס אליהם כאל מסה. לעתים בני האדם בציוריו מאבדים את אופיים ואישיותם ונדמים כטקסטורה, במיוחד בציורי העירום, בהם הוא מוותר על הפנים, והגופים העירומים, מתפתלים זה לתוך זה, כולם בעלי אותו גוון עור כמעט, נראים כגוף אחד, וכן בציורי בעלי החיים.
בתחילת דרכו כשגישש וויץ בעולם האמנות, ניסה להצליח עם ציור ריאליסטי, לדבריו גלריסטים ואוצרים הביטו בו במבט של 'נעים להכיר אותך, עכשיו בבקשה עזוב', הריאליזם היה נדמה לאיזשהו ד"ש מהעבר הקלאסי שיחלוף, לא כמו היום, הריאליזם חוזר ונהיה זרם מרכזי וחשוב מחדש. הגישה הזאת, גרמה לו יותר מהכל להפוך את הריאליזם למפעל חייו.
כשאני מתבוננת בעבודות של וויץ מסדרת הציורים: Mosh Pits, אני רואה עיסוק במוסיקה, בתנועה, במגע, ברעש ובכאב, אבל הציורים דוממים. אפשר רק לדמיין את המוסיקה החזקה והכבדה שעוטפת אותם ואת החוויה הפיזית.
בורות מוש הם אלימים, זוהי מעין אלימות טקסית, שיש בה קודים של התנהגות בתוך המהומה. וויץ מצלם מתוך ההמון וחווה פיזית את האלימות. ברייבים אליהם מגיע הוא מרגיש שהחוויה היא יותר מציצנית. אמנם המוסיקה החזקה עוטפת את הכל, אבל האנשים נכנסים למעין טראנס, לעתים הוא מהסס לצלם ולהפריע עם הפלאש, אם כי לרוב איש אינו מבחין בו. כשהוא מגיע לסטודיו הוא מעבד את התמונות שצילם, יוצר חיבורים חדשים ולבסוף מעביר הכל לציור שמן על בד.
וויץ מספר על ההשפעה הרבה שיש למוסיקה על החיים שלו. הוא ניגן בלהקת רעש (Noise Band) ועשה איתה סיבוב הופעות באירופה. אחרי ימים של מוסיקה הולמת וחזקה, היה מגיע למוזיאונים השקטים ומתבונן בעבודותיהם של "האולד מאסטרס". במידה רבה וויץ מנסה להביא את עוצמת האופוריה של ההופעה לייעוד האמיתי שלו, הציור. הצילום באמצע בורות מוש הוא מאתגר ונותן מענה לחשש של וויץ שבחיי האמנות שלו לא יהיו אותו סוג של סיכון ואדרנלין שיש בהופעה.
יש בוויץ ניגודים מרתקים, הדיסוננס בין החוויה הדחוסה, הלחוצה של ההופעה לשקט המוזיאלי עובר מאוד חזק בציורים שלו. גם הניגוד בין הצד של אמן גרפיטי אקטיביסט חברתי, המצייר במהירות כדי לא להיתפס, ברחוב הומה אדם, תנועה ורעש לתוך הסטודיו ולעיסוק בציור מתוכנן ואיטי בטכניקות ציור אקדמיות מסורתיות.
כל התמונות בפוסט באדיבותו של דן וויץ, מוזמנים לעקוב אחריו באינסטגרם.
אני ממשיכה להביא לכם אמנות טובה מהארץ ומהעולם, כזאת שאני אוהבת, כזאת שמעוררת בי מחשבה וסקרנות.
אם אתם אמנים או אמניות או מכירים מישהו כזה מוזמנים ליצור קשר.
VOD at Club Revolution, 2022, Oil on Aluminum, 36×48″
Mosh Pit 2000 oil on canvas 48 x 46
House of Yes, 2020. 48×60” oil on panel
Free for All II, 2021, 48″x48″
EDC III, Oil on Panel, 48″x60″, 2019
Last Dance, 2020, 36″ x 48″, Oil on Panel
Soul in the Horn I, 2020, 30 x 40
I Feel… 2016
“I Feel II”. 2018 oil on panel. 38×50” (Framed).
Scrum VII (1776). Oil on Panel. 48×56”
Scrum V (Commercial St), 2018. Oil on Panel. 44×50”
Nite Rave II, 2018, 48 x 64, Oil on Canvas
Scrum 4 (Microphone) 2016, 32 x 22
Scrum 2 (All Out War) 2015, 49″ x 43″ with frame, oil on canvas
Scrum 1 (King of Hearts) 2015, 49″ x 43″ with frame, oil on canvas
Byronesque 3. 2015, 49″ x 71″ with frame, oil on canvas
Big Mosh Pit 2007. oil and mixed media on canvas 46×70
Dogs Diptych 2003 oil and mixed media on canvas 44x 88
Orgy (Big) 2016, 52 x 78
5 Ludlow, 2012, oil on canvas
Hand Frieze. 2000 18 x 96 oil and mixed media on canvas
Kenmare and Elizabeth 2005 44×68 oil and mixed media on canvas