top of page

על אמנות ומלחמה - הגלריה בבארי – חלק חמישי

מה לוקח איתו אדם שצריך לפנות את ביתו תחת אש?

כשחשבתי שאני הולכת לפנות את הבית, אי אז בשריפה הגדולה בכרמל, דמיינתי מה אקח איתי כשיתקרבו הלהבות. המחשבה הראשונה הייתה זיכרונות, את אלבומי התמונות, המחשבה השנייה - אמנות.


במציאות המלחמה שלנו יש כ-130 אלף תושבי ישראל שפונו מבתיהם, כאלה שחולצו מאזורי קרבות ובתיהם נשרפו, וכאלה שהיו להם כמה רגעים לארוז ולהתפנות למקום בטוח יותר.

כאדם פרטי, לכל אחד יש את הזיכרונות והמורשת המשפחתית שלו, ואת נכסי האמנות היקרים לליבו, אותם הוא חולם להציל.

גם לנו כעם יש מורשת שעלינו להגן עליה, יש לנו אתרים ארכיאולוגים, היסטוריים, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה ומוסדות תרבות ואמנות כמו מוזיאונים וגלריות. את כל נכסי התרבות האלו עלינו לשמר למען הדורות הבאים. חיי אדם הם ערך עליון וחשובים יותר מכל, אבל אין אנו עם ללא עבר, וגם עליו חושבים בעת מלחמה.


סיפור אחד שנגע ללבי, הוא סיפורה של הגלריה בבארי, שהפכה בן רגע לערמת עפר, נכס תרבות נפלא שלא הצלחנו להציל. הגלריה בבארי נפתחה באוקטובר 1986 וחגגה 37 שנים בימים אלו. בהצהרת הכוונות עם היווסדה נכתב שתפקידה "להוסיף לצריכת הלחם את צריכת הרוח, ליצירת המעשה את יצירת האמנות, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". לאורך השנים הוצגו בגלריה מאות תערוכות של מיטב האמנים, שבחרו להביא את יצירתם ואת הרוח אל הפריפריה. הגלריה הציגה אמנים ותיקים וצעירים, הפיקה ספרי אמן וקטלוגים ושיתפה את הקהילה באירועי תרבות ואמנות שונים.


בימי טרום המלחמה הוצגה בגלריה תערוכתה של אסנת בן דב: "צֵל שֶׁל צִפּוֹר חוֹלֶפֶת", באוצרות של סופי ברזון מקאי, אוצרת מבארי שנחלצה מהקרבות האיומים שהתחוללו שם בשבת השחורה.

אני מביאה קטע קטן מהדברים שכתבה סופי על התערוכה, קטע מן המילים הליריות, המלטפות שלה:


"עבודתה של בן דב מספרת על פעולת הקשבה ממושכת ואינטימית, שיחה ארוכת שנים עם סט טבע-דומם, המגיב למהלך חיים שמביא ומוציא מביתה ספר וקערה, חרק, פרח בר או מתורבת, כלי זכוכית גבוה או נמוך, מפית או מפה; חפצים שקשורים להיסטוריה האישית-משפחתית שלה, או שנקשרו לתוכה באקראיות מסוימת. האמנית משתמשת באור וברתימה מעודנת של מסלול השמש בשמיים ועונות השנה על מנת לרשום מערכות יחסים בין האובייקטים ובינם לבינה. עבודתה הפיוטית עם אור מעוררת בי מחשבות על מוזיקה ונשימה – אור כבד וחם או קר וצלול, צליל עמוק של צ'לו מהדהד במרתף, נשיפת חליל צד באור הבהיר של עליית גג, נשימה כבדה מתחלפת באד על חלון. ריחו של זמן עוצר מלכת, צלילים גבוהים של כלי קשת."


לצד הטקסט היפה הזה, מילותיה של סופי מהימים האחרונים:

"אני רוצה להיפרד מהמקום בו הבאנו אהבה, תקווה, רוח ואור לנגב. גלריה בארי חגגה 37 שנים ונמחקה על ידי מחבלים. אנחנו בפתח עידן חדש, כבר רואות עתיד בקווים מעורפלים, לצידנו צוות של טובות וטובי עולם האמנות, וכל הקהילה של הקולגות שלנו לצידנו. הגלריה תקום מחדש במקום זמני עד שנחזור לבתינו בבארי."


אסנת בן דב שתערוכתה נשרפה כותבת:

"כל העצב הזה, ששוקע הופך את הלב לכבד קשה לראות את מראות גלריה בארי שנחרבה כך בברוטליות וזדון. סימן לחיי התרבות והרוח שאפינו את קיבוץ בארי! למזלי הרב, בזכות נשים ואנשים נפלאים התערוכה שלי תודפס מחדש - ועדיין המחשבה והמראות של ההרס לא נותנים מנוח."


כל אמן או אמנית שיוצר כעת ורוצה לשלוח אליי עבודות, אשמח לקבלן ולהוסיפן למאגר העבודות בעת מלחמה.

מאחלת לכולנו ימים רגועים, נטולי חדשות קשות, ורק בשורות טובות!


הגלריה בבארי תצלום אחרי הקרבות של השביעי באוקטובר 2023

אסנת בן דב תצלומים מתוך התערוכה "צֵל שֶׁל צִפּוֹר חוֹלֶפֶת", באוצרות של סופי ברזון מקאי, הגלריה בבארי


















Comentários


bottom of page