גופים מתעוררים לחיים בציור - ג'ני סאביל
פוסט האמנות שלי היום מוקדש לציירת הבריטית ג'ני סאביל (Jenny Saville) ולנושא שאולי שנוי במחלוקת עירום נשי בציור ובחיים. מי שלא מתאים לו לראות שידפדף הלאה. הדיון הוא על עירום באמנות, והאמינו לי שצינזרתי ואת התמונות הקשות יותר לצפייה ולעיכול השארתי בחוץ!
סאביל מתארת את הגוף האנושי באופנים חדשים, היא נעה בין תיאור גוף קלאסי לבין הפשטה מודרנית. ציוריה העצומים בצבעי שמן, מיושמים בשכבות כבדות, נראים כמעט כמו הבשר עצמו, סימני הצבע הגמישים על הקנבס, נראים חיים ובתנועה. סאביל דוחפת, מורחת ומגרדת את הצבע בציורים הגדולים שלה, וההבדלים בין הגופים החיים, הנושמים והייצוגים המצויירים שלהם מתחילים להטשטש.
סאביל ילידת 1970 למדה אמנות באנגליה ובארצות הברית. התמקדה בלימודיה בחוסר השלמות של הגוף והבשר, על כל המשמעויות החברתיות שלו והטאבויים. סאביל התעניינה בפרטים אלה מאז שהייתה ילדה. היא דיברה על כך שראתה את עבודתם של טיציאן וטינטורטו בטיולים, וצפתה על האופן שבו שני שדיה של המורה לפסנתר נמעכו יחד בחולצה והפכו בלאגן אחד שלם.
במהלך לימודיה בארצות הברית, צפתה במנתח פלסטי בעבודתו, בחנה מחדש את הבשר האנושי ואת תפיסת הגוף, את העמידות שלו ואת השבריריות. בזמנה עם המנתח ראתה את שהבשר עובר וכיצד מתעוות. היא חקרה פתולוגיות רפואיות, צפתה בגופות בחדר המתים, בחנה בעלי חיים ובשר. למדה פיסול קלאסי ורנסאנסי וצפתה בזוגות משולבים, אמהות עם ילדיהם, אנשים שגופם מתמודד עם דיכוטומיות מיניות ועוד.
סאביל חידשה את הציור הפיגורטיבי העכשווי על ידי קריאת תיגר על גבולות הז'אנר והעלאת שאלות על תפיסת החברה את הגוף והפוטנציאל שלו.
בעבודתה של סאביל מתגלה מודעות עמוקה, הן אינטלקטואלית והן חושית, לאופן שבו הגוף מיוצג לאורך ההסטוריה, החל מפסלים עתיקים והינדיים, ועד לציורי הרנסנס ולעבודת אמנים מודרניים כגון אנרי מאטיס, וילם דה קונינג ופאבלו פיקאסו.
בפרצופים המרשימים, בגפיים המעוותות ובקיפולים המתגלגלים בציוריה, אפשר להבחין בהדים לציוריו של טיציאן, רובנס ומאנה אך הם מסרבים להשתלב בצורה חלקה לתוך הקשת ההיסטורית. הגופים שלה ישירים, עצמאיים, עצומים ומסרב להתבייש ולהתחבא.
