ההיסטוריה המעודכנת של הרמוניה רוסאלס
פוסט האמנות היומי שלי סוגר שבוע של יצירה נשית חזקה, עם הציירת האמריקאית האפרו-קובנית הרמוניה רוסאלס Harmonia Rosales. רוסאלס מאמינה ביצירת אמנות עם משמעות והשפעה, אמנות שיכולה להזיז אנשים לראות את העולם בצורה שונה, ולהיות מונחים אחר כך על ידי החזון החדש הזה. רוסאלס גרה בשיקגו וההשראה שלה נובעת כהגדרתה מהחיים כאישה אפרו-קובנית. האמנות שלה נולדת מתוך שילוב של אהבתה להיסטוריה, הצמא שלה לידע חדש, ומסירותה לפעילות חברתית. רוסאלס הצליחה לעצב פרספקטיבה ייחודית שנבנתה על בסיס הערכתה לביטוי ולצורה המסורתית באמנות. היא בנתה מחדש את היצירות ההיסטוריות, כך שיספרו סיפור נועז, עכשווי וחדש. האמנות עבורה היא הנשק במאבק המתמשך נגד אדישות וחוסר מעש, ומהווה את הבסיס שלה להתנגדות ולמחאה. לדבריה, הנרטיבים החזותיים של "המאסטרים" המתארים גן עדן לבן ואת האישה האידיאלית הכנועה, היו מונחים ביסוד המציאות של הסדר החברתי והיררכיית הכוח, והם חוסמים את הדרך אל האמת. ביצירותיה היא מנסה לנקות את החסימה, על ידי פירוק הנרטיב החברתי הדומיננטי, באמצעות אותו מדיום שיצר את המחסום, כשהכלי שלה הוא ציור. רוסאלס משתמשת בדימויים דתיים נוצריים אופייניים, אליהם הוכנסו נשים. מריה הבתולה הקדושה בצד הטוב, האידיאלי, היא צייתנית, טהורה וסובלת בשקט, למול חווה החוטאת, הסרבנית, המינית, שמעזה לשאול שאלות, לאתגר, זאת שנבעטה מגן העדן בשל חוסר התאמה. הנשים כהות העור שלה מככבות בכל התפקידים: הן האלוהים הבורא את האישה, המלאכיות שלצידה, הן הצלובות, הן אלות היופי והן האדם הוויטרובי בעל הפרופורציות המושלמות. רוסאלס מעדכנת את ההיסטוריה כדי לעורר מחשבה, אולי גם קצת פרובוקציה, אבל בעיקר להראות שהדימויים המאוד אירופאיים עליהם מושתתת ההיסטוריה ודימויי הדת, אינם תואמים את חייה ואת חייהם של רבים אחרים. רבים עדיין לא מאמינים בשוויון בין נשים לגברים, בין שחורים ללבנים, ויתרה מכך לא יכולים לתאר מצב של עליונות האדם השחור על פני הלבן, ולכן הציור של האלוהימה השחורה שלה הכעיס הרבה אנשים. בעיני אלה יצירות יפהפיות, שמכניסות את נושא הגזענות כלפי נשים ושחורים לשיח סופר-תרבותי ומעודן ויחד עם זאת בועט, חד, ישיר ומעל הכל כואב.
