יצורי הכלאיים האנושיים של פטרישיה פיצ'יניני
זהו השבוע השמיני בו אני כותבת לכם פוסט אמנות בכל יום. השבוע שעבר הוקדש לאומניות נשים, ומצא חן בעיני הרעיון להתמקד בנושא אחד בכל שבוע, לכן השבוע החלטתי לגעת בתחום הפיסול. מאז ומעולם אהבתי ציור, אבל בשנים האחרונות התאהבתי לחלוטין בפיסול, המדיום התלת מימדי הזה שמאפשר להסתובב סביבו, שמאפשר לנו להרגיש קירבה אמיתית ליצירה, נפלא בעיני. יהיה לי ממש קשה לבחור רק חמישה אמני פיסול שאני אוהבת, אז בטח אחזור לפיסול שוב בהמשך, אבל השבוע היכונו להכיר כמה פסלים מוכשרים ביותר מהעולם.
אני פותחת עם פסלת מבריקה: פטרישיה פיצ'יניני - Patricia Piccinini. פטרישיה נולדה בסיירה ליאון לאבא איטלקי ואמא אנגליה, כשהיתה בת 7 הם עברו לאוסטרליה, שם היא חיה ועובדת עד היום. כשהייתה בת 13 אימה חלתה בסרטן ונכנסה לתהליך טיפולי קשה. הרופאים אמרו שהיא לא תחזיק מעמד, ובאורח פלא חיה עוד 10 שנים. החוויה הקשה והמשונה שעברה מול המחלה של אימה השפיעה עליה מאוד. היא החלה לקרוא מאמרים על חקר הסרטן. כשהחלה ללמוד אמנות נמשכה לציור החלקים הפנימיים של הגוף. היא הסתובבה במוזיאונים לאנטומיה ופתולוגיה ושם למדה לצייר. אימה חלתה שוב ומתה בזמן הזה. הקריירה המשמעותית שלה החלה בתחילת שנות ה-90 בזמן אחת הפריצות טכנולוגיות הגדולות של מיפוי הגנום. היא החלה לחשוב על מה היה קורה לו היו עורכים שינויים בגנום, ויצרה את היצור הראשון שלה. העבודות של פטרישיה מאוד אינטלקטואליות וקונספטואליות, היא נוגעת במהות וברעיונות ולכן אינה מחוברת למדיום יצירתי אחד. יתרה מכך, היא טוענת שאין לה את כל הכישורים לפסל, אבל היא יודעת לבחור אנשים שמאוד מחוברים לעשייה שלה ומלאי תשוקה. היא יושבת שעות רבות בסטודיו, רושמת, מציירת, משוחחת עם אנשים (הרישומים שלה מדהימים), וכשהיא מתחילה ליצור היא נעזרת בפסל, יוצק, צובעת, שוזרת שיער, ממדל במחשב, וכן נעזרת בבעלה שהוא פסל גם כן.
פטרישיה מתעסקת בפיסול שלה ברבדים העמוקים של היחסים. יחסים בין מלאכותי לטבעי, בין בני האדם לסביבה, בין יצורים במשפחה ובין זרים וביחסים הנוצרים בין הקהל לבין היצירה שלה. העבודות שלה נוגעות בנושאים עמוקים של מוות, חיים, מחלה וריפוי. הדימויים שהיא משתמשת בהם כמו תינוקות, ביצים, איברי רבייה, עור, שיער ועוד, מובילים את המחשבות שלנו היישר אל עולמות הלידה, פריון, היתרבות, סקס וחושניות, אך יצורי הכלאיים שהיא יוצרת, בצורה היפר-ריאליסטית מחברת אותנו למחשבה על מפלצות לעומת בני אנוש ועל מיתוסים על חיות היברידיות עתיקות. פטרישיה בנתה מעין עולם אלטרנטיבי שקיים מעבר לעולם האמיתי בו אנו חיים. עולם מוזר אבל מוכר בו זמנית, בו דברים מתערבבים ומתמזגים, שם שום דבר לא נשאר במקום. זהו עולם שבו החי, הצמח, המכונה והאדם מתאחדים ומתמזגים. לטענתה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, אם זה כל כך קשה להבין איפה מתחיל דבר אחד ומסתיים אחר, האם אנחנו באמת יכולים להמשיך להאמין במחיצות שמפרידות בינינו. היצורים שלה דמיוניים ולא תמיד יפים באופן מסורתי, אבל תמיד יש להם יופי וכנות בתוכם. הם פגיעים יותר מאשר מאיימים, על אף המוזרות שלהם. היא לא מנסה לעורר בנו גועל או דחייה, להיפך, היא רוצה לעורר אצל הקהל תחושה של חמימות כלפי משהו שהפריע לו בעבר. זהו סוג של אנטי-שנאת זרים, אהבה לאקזוטי. קצת כדי להבין את קו המחשבה שלה, אסביר בכמה מילים על פסל "המוביל" (The Carrier) שמופיע בין התמונות. המוביל הזה, הסוחב אישה מבוגרת על גבו, הוא יצור כלאיים אנושי למראה, כזה שאולי ניצור בעתיד כדי לשרת אותנו. מבחינת פטרישיה, הפסל כולו עוסק ביחסים שבין האישה ליצור שסוחב אותה, האם יש ביניהם קשר אינטימי, הם נוגעים זה בזה, עור בעור. ידיהם מקבילות זו לזו, מבטיהם מופנים לאותו המקום, יש ביניהם קשר רגשי. האם היצור הזה משרת אותה, או שאולי יש ביניהם יחסים חבריים. האם יכול להיות שיש ביניהם שוויון. האופן בו אנו מתייחסים לבעלי החיים בסביבתנו היום, מעמיד את שאלת השוויון בספק. מבחינתה המדע הוא השפה הדומיננטית המשמשת אותנו להסביר את העולם. בעבר זה היה דת או מיתוס, אבל עכשיו זה מדע שמסביר איך העולם עובד, וגם הופך להיות ביטוי איך אנחנו רוצים שהעולם יהיה, או איך אנחנו חוששים שזה עלול להיות בסופו של דבר, מקום נפלא לאמן לחקור.
משפט מפתח שלקחתי מיצירתה: "פלא ותדהמה מובילים למחשבה"

























