היופי בבדידות בצילומיה של כריסטינה קורל
הפוסט הרביעי שלי השבוע בתחום הצילום יתייחס לקטגוריית הצילום האמנותי עם הצלמת כריסטינה קורל (Cristina Coral). קורל גדלה באיטליה, חיה ועובדת כצלמת בברלין, איטליה וסלובניה. היא גדלה בסביבה יצירתית, אביה היה מלחין, ומוסיקה ואמנות היו תמיד חלק חשוב מאוד בחייה. היא החלה להתמקד בצילום ב -2012. גישתה לצילום והתפתחותה המקצועית היתה כמעט כולה לימוד עצמי. היא זכתה בכמה פרסי צילום, הציגה בתערוכות קבוצתיות באנגליה ובאיטליה, ועבודותיה הופיעו בכמה מגזינים חשובים. במבט ראשון יש משהו מאוד עדין, נשי, נעים ואסתטי בצילומים שלה, במבט שני מתחילים להרגיש את המתח מאחורי הסצנה הלא מובנת. לתחושתי יש הרבה בדידות וניכור בצילומים. קורל בוחרת חללים נקיים וריקים כמו מלונות עם עיצובים ישנים, אולמות וחדרי המתנה, ומציבה את הדוגמניות הנשיות היפהפיות שלה בצורה מדויקת בתוך כל הריק הזה. היא משתמשת הרבה בהשתקפויות, במראות ולעתים אף בצל, שמשכפלים את הדמות ומעצימים את תחושת הבדידות, של האישה שנמצאת בתוך הסביבה הריקה רק עם בבואתה. צילומיה מזכירים מאוד את ציוריו הריאליסטיים של אדוארד הופר הצייר האמריקאי שתיאר רבות את בדידותם של האנשים במלונות דרכים, ברכבת ובדיינרס (המזנונים) האמריקאיים. (התמונה האחרונה בתמונות שהעלתי היא ציור שלו, לצורך ההשוואה). קורל משתמשת בצורה אינטליגנטית ומדויקת בטקסטורות ובצבעים, שהופכים את צילומיה כמעט לפוסטר פרסומת או תמונת אופנה מגזינית.