טרה דונובן ועבודותיה המולקולריות במימדי ענק
הפוסט השני שלי השבוע בנושא חומרי אמנות בלתי רגילים, מוקדש לאמנית שעשתה קריירה בינלאומית שלמה מבחירת חומרים בלתי צפויים, קוראים לה טרה דונובן (Tara Donovan) והיא פסלת אמריקאית שחיה ועובדת בברוקלין, ניו יורק. הפסלים של דונובן ביומורפיים (צורה ביומורפית - צורה המבוססת על צורות מהטבע, הצומח והאדם, בעלת מבנה לא מוגדר) נראים כמו גוף, תאים תחת מיקרוסקופ, צמחים, מפות טופוגרפיות או גבישים, והחומרים שמהם היא יוצרת תמיד מפתיעים: סלינקי (הקפיץ ההוא משנות ה-80 שיורד במדרגות, למי שלא מכיר את שמו), קשיות שתייה, צלחות נייר, נייר זפת (חומר איטום), כרטיסי אינדקס, קיסמי שיניים, כפתורים, נייר אלומיניום, סקוטש, כוסות פלסטיק, קלקר ועוד. דונובן בוחרת את החומר לפני שהיא מחליטה מה ניתן לעשות איתו. היא משתמשת במוצרים תעשייתיים, אך העבודות אינן בסגנון הרדי-מייד (Ready Made). היצירות שלה מסיביות, תיאטרליות, אך יש בהן סידור ומבניות כמעט מולקולרית שהפכה לסימן הזיהוי שלה. דונובן משחקת עם הרעיון של חיקוי הטבע על ידי התייחסות לתהליכים האורגניים שבאמצעותם דברים באמת גדלים, לדבריה היא רוצה ליצור את התחושה שהיא יכולה להשתלט על החלל באופן שבו עובש יכול. כמעט כל החומרים שהיא משתמשת בהם מוכרים לנו מהסביבה הביתית שלנו או מהעבודה, יש לנו קשר לחומרים, אך הם הופכים להיות בלתי מוכרים עבורנו בחיבור המיוחד של הפסלת, ובאופן בו היא מוציאה אותם מהקשרם. החפץ היומיומי הופך לחומר אמנות עוצמתי כאשר חוזר על עצמו שוב ושוב. באסוציאציה שלי זה קצת כמו מילה שאנחנו חוזרים עליה כמה פעמים והיא הופכת לצליל ומאבדת את המשמעות לרגע. בפיסול שלה יש ביקורת על הצרכנות, על הבזבוז, על הייצור ההמוני של מוצרי צריכה, אבל גם על הייצור ההמוני של האמנות.
ציינתי ליד התמונות את החומר ממנו עשוי הפסל.

צלחות נייר

יריעות אלומיניום



מקלות פלסטיק



כרטיסי אינדקס


יריעות אלומיניום

קיסמי שיניים

כוסות פלסטיק

כוסות פלסטיק

כוסות פלסטיק

קיסמי שיניים

כרטיסי אינדקס

נייר זפת

סלינקי






כפתורים

כוסות פלסטיק