אסופת יצירות ישראליות הנוגעות בכאב השואה
השבוע בו אנו מציינים את יום השואה, אני מעלה כל יום פוסט שעוסק באמנות ובשואה מהיבטים שונים. הפוסטים הקודמים שהבאתי עסקו באמנות ששרדה, על-אף שנוצרה בזמן מלחמת העולם השנייה, בגטאות ובמסתור. התלבטתי רבות לגבי הכתיבה של הפוסט היום. יש הרבה אמנים ישראליים, חלקם ניצולי שואה, רבים מהם דור שני לניצולי שואה שעסקו ביצירתם בפצע הפתוח והכואב הזה. ההתלבטות היתה האם לכתוב פוסט על כל אחד בנפרד, או להביא יצירות נבחרות של כמה אמנים שעסקו בשואה. בחרתי באפשרות השניה, ולכן אני מביאה לכם אסופה ישראלית וירטואלית בנושא השואה.
במקבץ שבחרתי היום יש יצירות של שלושה אמנים, כולן נוצרו אחרי השואה והן חזקות, מטלטלות ומעוררות מחשבה. אני חייבת לציין שחלק מהעבודות בזמן אמת, עוררו התנגדויות רבות, גרמו לדיונים מול שרי חינוך ותרבות, גמרו למניעת תקציבים למוזיאונים וחלקן אף הוסרו לבקשת הציבור מקירות המוזיאון. השואה בעיני רבים היא נושא רגיש מידי לדיון. לדעתי חייבים לעסוק בה ולהביא אותה לדיון הציבורי, ובוודאי שלא לצנזר אמנות שעוסקת בה.
אני מבינה שעבור רבים דימויי המלחמה ובמיוחד הדימויים הנאציים קשים לצפיה, גם לי, אבל הם לא נעלמו, האנטישמיות עדיין כאן, והנושא הזה אמנם קשה לדיון, אבל עבור רבים הוא חלק מהחיים ומהזיכרון האישי והמשפחתי, כמו גם חלק מזכרון יהודי קולקטיבי.
האמן הראשון הוא רועי רוזן (נולד ב-1963 ברחובות) רוזן אמן וסופר ישראלי, פרופסור בבית הספר לאמנות בצלאל ובמדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית ברל. התערוכה השנויה במחלוקת "חיה ומות כאווה בראון", הוצגה במוזיאון ישראל ב-1997, והורכבה מ-66 איורים וטקסטים. רוזן לקח את הקורא והצופה בתוך הבונקר של הפיהרר, לחוויית בידור אולטימטיבית: איך זה להיות המאהבת של היטלר בימים האחרונים של המלחמה, חווית האינטימיות עם הדיקטטור, התאבדות וטיול קצר לגיהינום. התערוכה עוררה שערורייה כשהוצגה לראשונה במוזיאון ישראל. חברי כנסת מכל הצדדים, ביניהם שר החינוך וסגן ראש העיר ירושלים, דרשו את סילוקה. מאוחר יותר הוכר רוזן כפורץ דרך בגישתו ליצוג השואה, והתערוכה הוצגה מאז גם בתערוכה Mirroring Evil במוזיאון ליהדות בניו-יורק, בברלין, בוורשה, בלונדון, ואף כחלק מהתערוכה הבינלאומית דוקומנטה 14, באתונה. אפשר לקרוא עוד על התערוכה בכתבתה של שני ליטמן מ-2016, "בחזרה לאווה בראון, האם תערוכתו החדשה של רועי רוזן תחולל מהומה?".
רועי רוזן, חייה ומות כאווה בראון, מספר 2, 1995 אקריליק, פסטל וג'סו על נייר.
רועי רוזן, אווה בראון, מספר 5
רועי רוזן, Live and Die as Eva Braun, Acrylic on paper, 1995-1997
האמן השני הוא חיים מאור (נולד ב-1951 ביפו, מתגורר במיתר) מאור הוא אמן, אוצר ופרופסור מן המניין במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בוגר בית המדרש למורים לאמנות, רמת השרון, 1976. שימש ככתב האמנות בעיתון ״על המשמר״ ובביטאון ״יחד״, ממייסדי כתב העת לאמנות ״סטודיו״, אותו ערך בין השנים 1989–1993. מאור עסק בנושא השואה וחיבורה לזהות הישראלית בכמה מיצירותיו. ב-2003 הציג בגלריה כברי את התערוכה "מסומנים 2002-1975", בה עסק בסימון הקורבן היהודי בשואה ובדימויי קורבן הטרור העכשווי. מאור השתמש במילים, סמלים וסימנים על גופם של נשים וגברים בקעקוע, חריטה, ציור והקרנה, והציג מצבי תקיפה, עינוי, פחד, אגרסיה ובושה. מאור בן לניצולי שואה, אביו ניצול אושוויץ. הסדרה "צלליות אושוויץ ובירקנאו" כוללת תצלומי גב של מאור עצמו, עליהם מוקרנים שרטוטים של מחנות ההשמדה, הנראים כאילו מקועקעים על עורו החשוף. דימוי קשה של מה שסוחב על גבו גם הדור הזה. אפשר לקרוא עוד במאמר שכתב חיים מאור: "סוזאנה ואני: שינויים בייצוגי היסטוריה/ מיתולוגיה ותוקפן/ קורבן בעבודותיו של חיים מאור - 1978-2008".
חיים מאור, לא כותרת (מפת אושויץ), 2001, תצלום צבע.
חיים מאור, ללא כותרת I (צללית בירקנאו), ישראל, 2001, תצלום צבע.
האמן השלישי הוא ניר הוד (נולד ב-1970 בישראל), הוד אמן ישראלי המתגורר בניו יורק ובתל אביב. הוד העלה תערוכה בה התמקד באישה האלמונית מגטו ורשה. בתערוכה הציג סידרה של עשרה ציורי שמן גדולים של האשה האלמונית העומדת בידיים מורמות לצידו של הילד בתמונה האייקונית: "הילד מגטו וורשה" (התמונה מוצגת בסוף מקבץ התמונות). התמונה המקורית צולמה על-ידי הצלם הנאצי פרנץ קונראד, ב-1943, בגטו ורשה, כשכיתת יורים הקיפה קבוצת נשים וילדים יהודים. אפשר לקרוא עוד על התערוכה בכתבתה של טלי ליברמן שהתפרסמה ב-2012: "אמא אלמונית".
ניר הוד, Mother no. 10, שמן על בד
התמונה המקורית של הצלם הנאצי פרנץ קונראד בגטו ורשה
