סדרת המאה - אנסטסיה פוטינגר


השבוע אני עוסקת בדימוי גוף כפי שבא לידי ביטוי באמנות.

הפוסט היום יתמקד ביופי שבזקנה, דרך העין המדויקת של הצלמת אנסטסיה פוטינגרAnastasia Pottinger.

אנחנו נוטים לחשוב על יופי אנושי כעל עור מתוח צעיר ורענן, שיער שופע וחיוך צחור. כמעט בכל הפרסומות והסרטים מככבים אנשים צעירים ויפים, היופי מתחבר עם טוב לב והרעים הם בדרך כלל האנשים המכוערים.

הזקנים הם פעמים רבות טובי לב וחכמים, אך יופי, שלא לדבר על חיוניות וסקסיות הוא לא מה שהתרגלנו לראות בהם. אני מוצאת בזקנה יופי רב ועניין, אני אוהבת להתבונן בפנים חרושות קמטים, אני אוהבת את השיער הלבן (לומדת לאהוב גם את שלי).

אני נדהמת תמיד לראות, כיצד ניתן לראות שביב מאופיו של האדם דרך הקמטים, מי מהקמטים עמוקים יותר, אלו של הצחוק בזוויות פיו ועיניו, או קמטי הדאגה והרצינות על מצחו.

אנסטסיה מספרת שהוריה נתנו לה במתנה מצלמה כשהייתה בת 10. היא התמכרה לצילום ולקחה את המצלמה איתה לכל מקום. אנסטסיה עבדה קשה בצעירותה כדי לקנות מצלמה מקצועית ולמדה צילום בכל מקום שיכלה. היא למדה צילום עיתונאי אך אחרי שנה הבינה שזה כבר לא מרגש אותה ועשתה תפנית ללימודי התפתחות האדם ולימודי משפחה, והתאהבה בהתפתחות הילד המוקדמת. אנסטסיה מכרה את כל ציוד הצילום וזנחה אותו מאחור לטובת חינוך לגיל הרך וטיפול בילדים.

לאחר שהקימה משפחה, ולאחר לידת הבן הראשון שלה ושל בת זוגה, החלה מחדש לצלם ולתעד את חיי המשפחה, והתשוקה לצילום התעוררה בה מחדש. היא החלה לצלם ולהשתתף בתחרויות צילום מקומיות וגרפה פרס אחרי פרס. בשנים האחרונות החלה לצלם סדרת תמונות נפלאה: "Centenarians", שלה אני מקדישה את הפוסט.

הרעיון לסדרת התמונות הגיע מאישה בת 101 שביקשה להצטלם בעירום, כשהתנאי היחיד שלה היה שלא תהיה מזוהה בתצלומים. התמונות השחורות והלבנות שיצרה הן יפות ללא ספק, ומציגות את סימני ההיכר של הזקנה: חוכמה, סבלנות, זמן, ניסיון, ואולי גם את הסוף הבלתי נמנע.

סדרת התמונות זכתה לתגובות נרגשות בכל העולם, היו ששאלו את עצמם אם כך יראו בעתיד, והיו כאלה שהתמונות עוררו בהם געגועים לקרובים שנפטרו.

אנסטסיה עדיין עובדת על הסדרה ומקווה בסופו של דבר לפרסם ספר צילום שלה.