סדרת יומני אמנות - פוסט רביעי - מיכאלה מנדה ינקו
הפוסט הרביעי והאחרון שלי בסדרת יוצרות יומני האמנות מוקדש למיכאלה מנדה ינקו.
מיכאלה גדלה בתל-אביב, נישאה לטל וגרה כבר 18 שנה בקיבוץ מענית עם בן זוגה ושני ילדיהם, אמיתי בן 16 ויסמין בת 12. הסטודיו שלה בקיבוץ ברקאי הסמוך, במרחב כפרי, מה שמהווה חלק מהקסם המיוחד שלו. בזכות העולם האינטרנטי והרשתות החברתיות, היא חשה שהמיקום הגיאוגרפי פחות חשוב לה, ויותר משנה היכולת להיות בקשר ובמגע עם העולם.
מיכאלה אוהבת מאוד ללמוד ונמצאת תמיד במצב של סקרנות והרחבת אופקים, יש לה הסתכלות אינטרדיסציפלינרית על העולם, והיא שמחה להעביר הלאה את תובנותיה לאחרים. חלק מהתובנות האלה היא חולקת בקבוצת פייסבוק נהדרת שהיא מפעילה, קבוצה העוסקת בתהליכים יצירתיים ואמנותיים שנקראת: קבוצת ׳אמנות בקשיבות׳. בשיחה עם מיכאלה היא מספרת שהצורך ליצור ליווה אותה תמיד מגיל צעיר, למרות שהתמודדה גם עם קונפליקט פנימי היות וסבא שלה צייר ידוע, מרסל ינקו. כשעבדה בחומרי אמנות עלו בה לעתים קרובות שאלות על ערך היצירה שלה בעולם האמנות, כמו גם שיפוטיות וביקורת עצמית. מיכאלה למדה לתואר ראשון בחוג לאמנות יצירה ובחוג למצטיינים באוניברסיטת חיפה, ובהמשך למדה לימודי תואר שני בטיפול באמנות פלסטית בלסלי קולג'. בטיפול באמנות היא משלבת שני עולמות, שפת האמנות והידע הפסיכותרפויטי גם יחד, ככלי המאפשר חיבור ושחרור לעצמנו.
כשהקימה את משפחתה ניסתה למצוא לעצמה מקום נפשי ופיזי ליצור בתוכו, בין דירת הקיבוץ הקטנה, האימהות לשני ילדים קטנים והעבודה. זה התאפשר באותה תקופה בציורים קטנים בצבעי מים. הצורך ליצור המשיך לפעם בה ואיתו הצורך לחפש את הערוץ הנכון.
לפני שמונה שנים למדה מיכאלה בתכנית התלת שנתית לתרפיה מבוססת מיינדפולנס בבר-אילן. ההקשבה הפנימית שעודד תרגול המיינדפולנס, עזרה לה להתמודד עם הקולות השיפוטיים שבתוכה. באותה תקופה באורח פלא הכירה את חגית אזולאי-רוזנס והגיעה אליה לסדרת מפגשים ומצאה את מקומה הטבעי בתוך היומנים. "חגית מורה נפלאה והצליחה להעביר אליי את התשוקה, החופשיות והמשחקיות שבצורת העבודה הזאת" מיכאלה הרגישה שמעיין היצירה נובע מתוכה בצורת ההבעה הזו. היא הקדישה לכך שולחן ייעודי בבית, ובתקופת צוק איתן היתה מאזינה לחדשות ונותנת פורקן לרגשותיה ביומנים. לאחר כמה חודשים העזה לשכור סטודיו בקיבוץ, בו החלה לטפל וללוות נשים בתהליכים יצירתיים שונים. לאחר שנה התבקשה לעזוב את חדר הסטודיו הקטן ומצאה את הסטודיו העכשווי שלה, בו היא מנחה קבוצות נשים גדולות יותר, וכמו כן מזמינה מנחות אורחות. היא הפכה את הסטודיו שלה למקור השראה והעשרה בתחומי הטיפול, האמנות והמיינדפולנס. סדנאות הסטודיו לא מוגדרות כטיפוליות. הנשים שמגיעות אליה צוללות לתוך עבודה שקטה ומידת החשיפה האישית נתונה לבחירתן. הדגש הוא על התהליך האמנותי-יצירתי שהן חוות, והנוכחות של מיכאלה בסטודיו היא טיפולית, מחזיקה, מכילה ועוטפת. מיכאלה פועלת מתוך אמונה פנימית שעשייה אמנותית בתוך מרחב מיטיב, יש בה כדי לעודד צמיחה, שינוי וריפוי. מיכאלה מספרת כי תופעת יומני האמנות תופסת נשים לרוב בגילאי ה-40+, תקופה בחיים בה הילדים גדלים, ומתפנה מקום ורצון להעניק לעצמן, לחזור לחיבור עם עצמן שקצת נזנח עקב התפקידים המרובים בעבודה, כרעיות וכאימהות. היומנים נותנים מענה עמוק לכמיהה הזאת. ביומן כל אחת יכולה להביע את עצמה, היומן מרחיק את היצירה מהאמנות הגבוהה, ובמקורו לא נועד להצגה, מה שמאפשר עשייה יותר אישית ומשמעותית. היומן עבור מיכאלה ועבור הנשים שהיא מנחה, הוא כלי לפתוח ולאוורר דברים עמוקים וחבויים שזקוקים לפתיחה הזאת. דרך תהליך יצירתי אישי, מיכאלה מסייעת לנשים להיות בזרימה של התהליך היצירתי שלהן, ומרגישה שזאת משימתה החשובה.
כשאני מביטה ביומנים של מיכאלה, אני רואה את אהבתה הרבה לחומרי האמנות וליצירה, את הדימויים הנטועים עמוק בתולדות האמנות, השפה החזותית מלאת הטקסטים, הבולים והמסכות האפריקאיות, מרגישה לי כמו חלופת מכתבים בינה לבין עצמה, התכתבות עם נושאים אישיים פרטיים, שהם במידה רבה גם נושאים אוניברסליים המעסיקים נשים באשר הן.
תודה מיכאלה מעומק הלב על החשיפה ליצירות האישיות כל כך, על הרגישות והתבונה.
אני ממשיכה להביא לכאן אמנות טובה, מוזמנים לעקוב, להביא חברים, להביע דעה, לשתף ולהגיב בכל דרך. אם אתם אמנים שרוצים להיפגש, או מכירים אמן מעניין, אשמח שתכתבו לי.
מיכאלה - צילמה מאיה חבקין
צילמה אלה פאוסט
