סיפורו של ז'אן-מישל בסקיה

May 28, 2019

כשחשבתי על מה או על מי אני רוצה לכתוב השבוע בפוסטים של האמנות, עלו לי כרגיל המון רעיונות, שעל רבים עוד אכתוב בהמשך, אבל רעיון אחד מתגלגל בראשי כבר תקופה. מתחשק לי לכתוב לעומק על אמנים שכמעט כולם מכירים את שמם ואולי לא יודעים בדיוק למה. אמנים ששינו משהו בהיסטוריה של האמנות והשאירו חותם.

אם יש לכם בראש אמנים כאלה, שלא לגמרי ידוע לכם על מה כל המהומה סביבם? זרקו לי שמות!

 

הראשון שאכתוב עליו הוא ז'אן-מישל בסקיה (Jean-Michel Basquiat). לבסקיה, יש סיפור חיים מרתק, על אף חייו הקצרים (מועדון ה-27). הוא נהיה אמן גדול בגיל צעיר. האמנות, האמנים, התערוכות, חיי האהבה שלו וכל מה שסבב סביבו קשורים קשר הדוק ביצירה. 

 

 

 

 

בסקיה נולד ב-1960, ברובע ברוקלין שבניו יורק לאם פורטוריקנית ולאב אפריקאי שמוצאו מהאיטי.

הוא החל לצייר בילדותו על ניירות שהביא לו אביו מחברת רואי החשבון בה עבד. בסקיה אהב לצפות בסרטים מצוירים, והקשיב כל הזמן למוסיקה, שהיוו מקורות השראה בהמשך. אימו נהגה לקחת אותו ואת שתי אחיותיו הצעירות למוזיאונים, היא אהבה אופנה והיתה רושמת סקיצות, היא זאת שדירבנה אותו ליצירה. אחיותיו מתארות אותו כאדם מאוד יצירתי ומוכשר, הוא נהג לקרוא המון, עד גיל 11 כבר דיבר 3 שפות (אנגלית, קריאולית וספרדית) בסקיה היה אוטודידקט ביצירתו, מעולם לא למד אמנות.

בילדותו הוריו התגרשו, הוא נשאר עם אימו ואחיותיו. כשהיה בן 7, נדרס על-ידי מכונית ליד ביתו, הוא התאשפז עם שברים ופגיעות פנימיות (הוציאו לו את הטחול), אימו נתנה לו במתנה את הספר "האנטומיה של גריי", ספר אנטומיה קלאסי שיצא בשנות ה-50, שריתק אותו ושימש אותו הרבה ביצירתו. בהמשך אימו אושפזה בשל מצבה הנפשי, והוא עבר לאביו.

ב-1978 כשהיה בן 17 החל לצייר גרפיטי ברחובות מנהטן, כשהוא חותם עליהם-SAMO, יחד עם חברו מביה"ס אל דיאז.

SAMO - שימש לבסקיה מעין אלטר אגו, "אני אחר", מושג המתייחס לדמות אחרת הקיימת לאותו אדם, קצת כמו סופרמן או ספיידרמן או אפילו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. אמנים רבים בנו לעצמם דמות אלטר אגו הלבושה ומתנהגת באופן שונה, וכשמסיימת את תפקידה, חזרו להתנהג באופן נורמטיבי, שגרתי.

אצל אמני גרפיטי נכנס גם העניין החוקי, ציור גרפיטי ברחובות אינו חוקי, ולכן חותמים בשם אחר כדי לא להיתפס.

השם SAMO לקוח מביטוי הסלנג SAMO-SAMO שמשמעו SAME OLD SHIT.

אבל SAMO היה יותר מסתם שם. בסקיה פרסם מאמר בעיתון בית-הספר, לפיו ה-SAMO היתה דת, הוא פרסם עדויות בדויות של אנשים שהמירו את דתם לדת זו, כך ש-SAMO הפך לאלוהים שלהם.

כולם ראו את כתובות הגרפיטי שלו ושל חברו אל דיאז, כולם דברו עליו, ותהו מיהו, היו שטענו שראו אותו.

ב-1979 במסיבה גדולה בסוהו, שהיתה אירוע שהיו בו הרבה אמני גרפיטי ואמנים אחרים, בסקיה הגיח מהאנונימיות שלו. בעזרת פחית צבע ריסס בזמן המסיבה את אחד מהגרפיטי הידועים שלו שהיה כתוב כשאלון רב ברירה. הוא הפך לפנים המוכרות של SAMO.

באותה שנה החלו להופיע ברחובות כתובות גרפיטי SAMO IS DEAD.

בסקיה הרג את דמות האלטר אגו שלו, מה שהוביל לויכוח עם חברו אל דיאז ולפגיעה ביחסים ביניהם.

הוא החל להתמקד ביצירתו האישית ולהופיע מחדש כז'אן-מישל בסקיה.

התמונות שצירפתי הן מהמעטות שנותרו מהגרפיטי שלו ושל דיאז, שהיה מאוד מילולי, כמעט פילוסופי. הוא הגיב למה שמתרחש מבחינה פוליטית וחברתית, ושאל שאלות שגרמו לאנשים לעצור ולחשוב, למרות שבתחילה זאת היתה לטענתו מעין בדיחה צינית, הם רק רצו להישמע עמוקים.

 

“SAMO as a neo art form”

“SAMO as an end to to mindwash religion, nowhere politics and bogus philosophy”

“SAMO as an escape clause”

“SAMO©, AS AN END TO THE 9 TO 5,I WENT TO COLLEGE”

“SAMO©,4 THE SO-CALLED AVANT-GARDE”

“SAMO©, AS AN ALTERNATIVE 2 ‘PLAYING ART’ WITH THE ‘RADICAL CHIC’ SECTION OF DADDY’$ FUNDS"

 

 

 

 

 הפסקה הראשונה מתוך המאמר שכתב בעיתון בית הספר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כבר באותה מסיבה בסוהו פגש בסקיה אמנית, הוא החל לעבוד איתה בשיתוף פעולה.

הם היו מצטלמים בתאי צילום ברחוב, מצלמים זירוקסים, מציירים, ויוצרים גלויות אותן היו מוכרים ברחוב בדולרים ספורים.

באחת מהפעמים שהסתובבו ברחוב, בסקיה ראה את אנדי וורהול יושב בבית קפה, הוא נכנס ומכר לו שתי גלויות שיצר. אנדי וורהול היה דמות נערצת עליו ועל אמנים רבים באותה תקופה, וזאת היתה תפנית חשובה בשבילו, בעיקר עבור הבטחון שלו בעצמו כאמן.

ב-1980-81 בסקיה השתתף בסרט בו כיכב בתפקיד ראשי: "DOWNTOWN 81" סרט על אמן עני שנאבק לחיות ומנסה למכור את יצירותיו. הסרט נגנז ופס הקול שלו אבד. רק ב-1999 נקנו הזכויות עליו והוא יצא לאור מדובב ב-2000. למרות שלא מדובר בסרט תיעודי, רואים את בסקיה מצייר את הקנבסים הראשונים שלו.

בזמן העבודה על הסרט פגש את האמנית הקנדית סוזאן מאלוק, חצי פלסטינית, חצי אנגליה, הוא עבר לגור איתה וניהל איתה זוגיות. מאלוק עבדה ופרנסה אותם בקושי רב, בסקיה צייר בלי הפסקה והבטיח לה, שיום אחד יהיה מאוד עשיר ומפורסם. הם היו עניים ולא היה לו כסף לחומרי אמנות, הוא אסף מהרחוב דלתות ישנות עליהן צייר.

 Basquiat with then girlfriend Suzanne Mallouk - בסקיה ומאלוק

 

הציור הראשון שמכר היה לזמרת דבי הארי, הסולנית של להקת בלונדי ב-200$, בזמן שהופיע בקליפ שלה.

במקביל, הקים בסקיה להקה שקרא לה GRAY על שם הספר שאימו נתנה לו "האנטומיה של גריי".

 

בסקיה הציג לראשונה בתערוכה קבוצתית ב-1981. העבודות שלו בלטו מאוד במרחב היצירתי של אותה תקופה, הוא פיתח שפה חזותית משלו. שפה מתוחכמת, חדשה, אקספרסיבית, צבעונית מאוד ומילולית מאוד, קצת כמו הגרפיטי שלו. עבודותיו מלאות חלקי שירים, מילים, התייחסויות פוליטיות, דמויות נערצות אפרו-אמריקאיות כמו דיזי גילספי ומוחמד עלי. דפי סקיצות ממחברותיו ובהן אסוציאציות ומחשבות. מוטיבים חוזרים של גולגלות, חלקים אנטומיים, מכוניות, כתרים ודמויות שחורות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסקיה האמין בעצמו ודחף עצמו קדימה בעולם האמנות. בעלת גלריה נחשבת הציגה את יצירתו

(Annina Nosei), ואף נתנה לו לעבוד במרתף הגלריה, בהמשך אף שכרה עבורו דירה. הוא יצר מאות ציורים מהבוקר ועד הערב. עבד במהירות על כמה ציורים במקביל, כשתמיד מתנגנת מוסיקה ברקע והוא מרקד בין הקנבסים.

מהר מאוד הציג תערוכת יחיד ראשונה בה הרוויח 200 אלף דולר, והפך עשיר בן לילה.

בסקיה ניהל מערכת יחסים מורכבת עם כסף. מצד אחד בזבז בלי אבחנה על מכשירי טלוויזיה, מערכות מוסיקה, וחליפות יוקרה של ג'ורג'יו ארמאני שאהב לצייר כשהוא לובש אותן ולהכתים אותן בצבע. הוא הוציא כסף על מסיבות אקסטרווגנטיות, קנה אוכל בריאות, שמפניה ואוכל צרפתי יוקרתי, הוא חילק כסף במתנה, ואף נתן ציורים במתנה לזרים. מצד שני, נעלב עד עמקי נשמתו כשסוחרים באו לקנות את היצירות שלו וביקשו שיתאימו לצבע הספה.

בשלב זה החלו להופיע מחירים ביצירות עצמן וכתובות: NOT FOR SALE.

בסקיה היה צעיר מאוד, מגמגם קלות, אך בטוח ביצירתו וכריזמטי. כבר בגיל 21 היה האמן הצעיר ביותר שהציג בדוקומנטה בקאסל, גרמניה.

ב-1982 היה בזוגיות קצרה עם מדונה, כשנפרדו ביקש את ציוריו בחזרה, היא מספרת שהחזירה לו אותם והוא צייר עליהם בשחור. בתקופה הזאת של תחילת שנות ה-80 יצר המון ועד גיל 24 (1984) כבר מכר לאספנים פרטיים יצירות ב-25,000 דולר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסקיה היה אמן מלא כריזמה וכשרון, הוא כבש בסערה את ניו-יורק, הצלחתו עוררה קנאה וגם גזענות סביבו.

הוא רצה להתקרב לאמנים הגדולים ולמוזיאונים, ואלה לא אחת דחו אותו. בסקיה לא רצה להיתפס כאמן שחור, אלא כאמן אמריקאי מצויין.

בסקיה התחיל להשתמש בהרואין כדי לנסות ולעמוד ברף הציפיות הגבוה, ולהצליח ליצור בכמויות. הוא הוציא 2000$ בשבוע על הרואין.

החברות שנרקמה בינו לבין אנדי וורהול, נראתה מוזרה מהצד, אך וורהול היה לו ממש דמות אב מיטיבה, ובסקיה העריץ אותו. וורהול לא השתמש בסמים, ומשך את בסקיה לכיוונים טובים. רבים הרימו גבה על היחסים ביניהם, כולל רמיזות על יחסים רומנטיים, דבר שמעולם לא הוכח, מה גם שלבסקיה היו תמיד חברות סביבו.

החברות ביניהם הובילה לשיתוף פעולה ייחודי במינו, הם יצרו יחד תערוכה בשם PAINTINGS בגלריה: Tony Shafrazi Gallery, בה הציגו ציורים משותפים.

בסקיה גרם לוורהול להחזיק שוב מכחול אחרי 23 שנה, אך וורהול לדעת המבקרים, ניצל אותו בתקופה שבה יצירתו נחלשה והוא רכב על הנסיקה של בסקיה. וורהול קינא בבסקיה, במהירות שבה עבד ובכשרון שלו, ואף הואשם בלקיחת קרדיט ובגזענות.

המבקרים כתבו ביקורת קשה על התערוכה, הם קראו לבסקיה "הקמע של אנדי". בסקיה נפגע מאוד והרגיש מחולל ומנוצל. סביב התרוצצה שמועה שוורהול כמו ערפד, ניזון מדמם של אמנים צעירים. בסקיה הפגוע נטש את וורהול, שניסה ליצור איתו קשר כמה פעמים, אך יחסיהם התערערו ונותקו.

 

תמונות מהתערוכה המשותפת ומפרסומים סביבה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ב-1987 וורהול נפטר במפתיע בגיל 58, לאחר ניתוח שגרתי בכיס המרה שהסתבך.

חבריו של בסקיה מספרים שבכה בכי היסטרי ואי אפשר היה לנחמו. הוא הרגיש אשמה על שנטש אותו, וכעת לא יוכלו שוב להשלים. הוא היה מדוכא והתדרדר שוב לסמים. זוגתו באותה עת, פייג' פאוול, לקחה אותו לחופשה בהוואי, שם תמיד הרגיש טוב ולא צרך סמים קשים.

ב-1988 הזמין את כל חבריו לתערוכה כמעט נבואית, שעסקה רובה ככולה בנושא המוות. ציוריו היו מלאי כאב, ביניהם ציור שלד אדם רכוב על שלד סוס, ציורים עם הכיתוב החזרתי: Man Dies.

זאת היתה מעין תערוכת פרידה.

באותה שנה, ב-1988 כשהוא בן 27, מת בסקיה בסטודיו שלו במנהטן ממנת יתר, והצטרף למועדון העצוב: Forever 27 Club.

 

תמונות מתערוכת הפרידה

 

 

 

 

30 שנה לאחר מותו של בסקיה, הוא כמו חברו וורהול, הפך למיתולוגיה, יצירתו עדיין מאוד רלוונטית, ממותגת למדי. ניתן לקנות גלויות, כוסות, חולצות ואפילו נעלי ריבוק עם ציוריו. יצירתו השפיעה ומשפיעה על האמנות המודרנית והעכשווית, וציוריו נמכרים בסכומי עתק.

 

לאחרונה נמכר הציור הזה ב-110,487,500 מיליון דולר לאספן יפני.

 

 

 

 

Share on Facebook
Please reload

פוסטים אחרונים
Please reload

חיפוש לפי נושא
Please reload

עקבו אחריי
  • Facebook Classic