ציורי ילדות

יש לי בקרקעית הארון תיק מלא בציורים שציירתי בגן. הכל ארוז כרוך ושמור. התיק הזה עובר איתי מבית לבית מילדותי. אני חושבת שפתחתי אותו אולי פעם אחת לפני שנים רבות. תמיד ידעתי בלבי שהוא חשוב והודיתי להוריי ששמרו את העבודות שלי, אבל לא התבוננתי בו. היום הרגשתי שאני צריכה להתבונן בציורים. הרגשתי שאני צריכה לבדוק את המקום הזה בו הציור התחיל עוד לפני שהיה אמנות. במקום בו ציור עזר לי להתמודד עם המציאות והיה כר להתנסות ולבדיקה של קוים וצבעים. מצאתי ציורים של ילדה מפוצצים בצבע עד אפס מקום ומלאים דמויות דימיוניות. סוסים מעופפים, פיות, אבירים, נסיכות והמון המון גמדים באינספור וריאציות. אני מרגישה שזה פוסט ממש חושפני, אבל אני שמחה להעביר הלאה את המחשבות שלי. תנו לילדים לצייר! אני גדלתי בבית ילדים בקיבוץ, בלינה משותפת. הייתי ילדה מלאת אנרגיות ולא רציתי לישון במנוחות הצהריים ולא היה לי קל להרדם בלילה בלי ההורים. היו מטפלות שהענישו אותי ביד קשה וסגרו אותי בחדר מטפלת קטן בקצה המסדרון. לרוע מזלן ולשמחתי בחדר הזה היה ארון ציוד ואני השארתי אחריי ציורי קיר וכתמי צבע. הצבע ליווה אותי ועזר לי בהתמודדות ובמלחמה נגד הגדולים שניסו לגרום לי להתיישר לאותו הקו כמו כולם. היו מטפלות רחומות יותר שפשוט הושיבו אותי עם חבילת דפים וגירי שעווה, ואני מילאתי דף אחרי דף, צד אחד וצד שני וציירתי עד שכולם התעוררו. הלוואי ויכולתי לתאר לכם את התחושה שהיתה לי היום כשדיפדפתי בערימת הציורים, אבל נאמר כרגע שלי ולציור יש יחסים מורכבים. אני משתפת בכמה ציורים אופייניים וגאה בהוריי ששמרו אותם. גאה בעצמי שמצאתי מפלט ביצירה ודרך להתבטא.