הפרחים הנועזים של ג'ורג'יה או'קיף

השבוע הפוסטים היומיים שלי ממוקדים ומביאים רק ארבע תמונות נהדרות של אמנים שאני אוהבת במיוחד.

הפוסט הרביעי שלי השבוע מוקדש לציירת ג'ורג'יה או'קיף.

(Georgia O'Keeffe‏ 1887–1986) או'קיף היתה ציירת אמריקאית, בתם של זוג חקלאים, שכבר בגיל 10 ידעה שתהיה ציירת. היא למדה במכון לאמנות בשיקגו, ובהמשך בבית הספר לאמנות בניו יורק. ב-1908 הכריזה על פרישתה בטענה שלעולם לא תוכל להגדיר את עצמה כאמנית, אם כל מה שהיא עושה זה מנסה להעתיק את המציאות אל הבד. היא מצאה משרה בשיקגו כאמנית בתחום הפרסום ולא ציירה במשך ארבע שנים. או'קיף חזרה לצייר ב-1912, לאחר שקיבלה השראה מארתור וסלי דאו בקורס באוניברסיטה. היא החלה להתפרסם כציירת בניו יורק ב-1916. ציוריה המוכרים ביותר הם הציורים הגדולים של פרחים מוגדלים בתקריב, כמו מבעד לזכוכית מגדלת, וכן נופים מוגדלים של הרים וסלעים, עצמות וגולגולות. ציורי הפרחים של או'קיף נראים מיניים למדי, למרות שהיא דחתה את הפרשנות הזאת. הפרח הוא דימוי לנשיות ופריון בתרבויות רבות, ובציוריה הוא נראה כמעט אירוטי, כמו איבר מין נשי. הנשיות שעסקה בה בציוריה לפי פרשנים אחדים, היא נשיות חדשה, לא קשורה באימהות, פריון ובתולים. נשיות נועזת ומשוחררת. ציורי הפרחים של או'קיף עוררו שדים מריבצם, או יותר נכון מבקרים גברים ממושבם, שהטיחו בה ביקורות אנטי-פמיניסטיות קשות על מיניותה וחוסר העכבות שלה. או'קיף נישאה לצלם אלפרד סטיגליץ, איתו ניהלה רומן בעת שעוד היה נשוי. הוא צילם אותה בעירום במשך עשרות שנים בעיקר בצילומי תקריב, אותם הציג לא אחת לצד תקריבי הפרחים שלה. כך שהפרשנות המינית לא כל כך מופרכת. הביקורות הקשות הביאו את או'קיף לעזוב את ניו-יורק ולעבור לניו-מקסיקו, שם המשיכה לעבוד עד סוף חייה.