ססיליה פארדס - נוכחת מתמזגת נעלמת
פוסט האמנות שלי היום מוקדש לאמנית ייחודית, שמציירת על גופה, מצלמת, נוכחת כל כולה ביצירה מתמזגת ונעלמת.
ססיליה פארדס (Cecilia Paredes) ילידת לימה, פרו, 1950, היא אמנית מולטימדיה. עוסקת בכוחו של הטבע, בנשיות, ובהגירה.
היא משתמשת לעתים קרובות באלמנטים טבעיים, לעתים קרובות חומרי פסולת ממוחזרת.
עבודותה המוכרת ביותר, אותה אני מביאה בפוסט זה היא הסדרה "נופים" ("Paisajes"), בה היא מסווה את עצמה ומשתמשת בדמותה כמו בקנבס.
פארדס למדה אמנות פלסטית בלימה, בקמברידג’ וברומא, היא נשואה למלחין ולפרופסור באוניברסיטת פנסילבניה, ג'יי רייז, איתו שיתפה פעולה, בשילוב וידאו בהופעות מוסיקליות חיות.
בשנות ה -70, כסטודנטית בלימה, היתה פארדס פעילה פוליטית ועזבה את פרו יחד עם בעלה. היא גרה במקסיקו במשך 5 שנים ובקוסטה ריקה כמעט 25 שנים. כיום היא חיה ועובדת בסן חוזה, קוסטה ריקה, ובפילדלפיה, שם היא מרצה אורחת באוניברסיטת פנסילבניה.
עבודותיה של פארדס זכו להכרה בינלאומית והוצגו במוזיאונים חשובים וכן בביאנלה בונציה ובביאנלה בהוואנה.
פארדס עושה שימוש בגוף שלה כאמצעי אמנותי. היא מתייחסת אליו כאל חומר וכאל חלק מהיצירה.
מצד אחד היא הופכת את עצמה לנושא המרכזי ביצירה, פורטרט עצמי, ומצד שני היא אינה מזוהה, הגוף מוצנע ומוסווה בין החומרים בהם היא משתמשת, היא מחברת את עצמה לרקע ונעלמת, וגורמת לנו לבלבול.
פארדס בוחנת את החיבור בין גופה לבין דפוסים ומשטחים שמתחתיו. התצלומים מורכבים מרקע מובנה, כמו שטיח, בד או טפט קיר, וציור גוף מותאם בצורה מדוקדקת לרקע.
קווי המתאר הבלתי נמנעים של צורתה מגלים את עצמם, בהתאם לזווית המצלמה. במקרים מסוימים, רק תזוזת שיערה הכהה מגלה כי היא נמצאת בתצלום.
אני מוצאת ביצירתה גם פן מחאתי פמיניסטי, לדעתי יש כאן אמירה על העירום הנשי, על היופי הנשי והנשיות כחסרת חשיבות, ככזאת שמתמזגת עם הרקע. יש בתצלומיה המון יופי, אסתטיקה, דיוק ויחד עם זאת תעתוע ואי נוחות. תחושה שכל רגע הדמות תזוז, תצא מהקווים ותתגלה בפנינו.

























