ביקור בתערוכה: "מדדים חיוניים: דופק וקצב נשימה באמנות עכשווית"

השבוע ביקרתי במוזיאון חיפה לאמנות, בתערוכה:

''מדדים חיוניים: דופק וקצב נשימה באמנות עכשווית'', באוצרות של ד"ר קובי בן-מאיר. התערוכה היא אולי אחת מהתערוכות הכי רועשות ומטרידות שביקרתי בהן. מבין הקירות של האולמות נשמעו צעקות, פיצוצים, הבליח אור מהבהב טורדני, ריח אוכל שרוף וצבע שמן נישא באפי, ורעשים מונוטונים רבים של דפיקות לב ומפוח. התערוכה עוסקת בנשימה ובדם, בגוף ובחיים, וגם בסוף החיים, בחולי ובחרדה ובשאלות קיומיות. הרבה מהעבודות לא פשוטות לצפייה, יש עבודות עם מימד של פגיעה עצמית וחקירה גופנית. (לא ראיתי אזהרות צפייה) האמנים המשתתפים מהארץ ומהעולם: אבשלום, שרון אזגי, כריסטיאן בולטנסקי, לואיז בורז'ואה, דאגלס גורדון, גדעון גכטמן, רחינה חוסה גלינדו, סופי דופון, ענבל הופמן, דור זליכה לוי, מרים כבסה, דקלה מוסקוביץ, אבי סבח, לילך שטיאט, עלמה שניאור. במהלך הצפייה בתערוכות אפשר לשמוע הסברים ורעיונות שמציעים האמנים, ופרשנויות מקצועיות של רופאים, מהמרכז הרפואי בני ציון בחיפה, קשה מאוד לשמוע את ההסברים בטלפון ללא אוזניות. אכתוב על כמה עבודות שאליהן התחברתי במיוחד, והשאר אשאיר לכם לראות לשמוע במו עינייכם ואזניכם:

''שיר נשימה'' של מרים כבסה, כבסה יצרה חדר מכוסה כולו בצבע, כל קו הוא נשימה, שאיפה ונשיפה, היא מכניסה אותנו פיזית לתוך העבודה. יש משהו רך ונעים בצבעי השמן בגווני האדמה והגוף, העבודה המצויירת היא כמו עקבות של התנועה והגוף של האמנית, ונוצרת חוויה מדיטטיבית בישיבה בתוך החדר המאפשרת לספור קווים ולהסדיר נשימות.

"שיר נשימה'' של מרים כבסה

פרט מתוך: ''שיר נשימה'' של מרים כבסה

פרט מתוך: ''שיר נשימה'' של מרים כבסה שתי עבודות נוספות שתפסו אותי הן עבודות הוידאו של רחינה חוסה גלינדו. אמנית פרפורמטיבית חברתית מגואטמלה.

שתי העבודות, הן פעולות שביצעה במרחב ותיעודן. אתייחס לעבודה ''מי יכול למחוק את העקבות?" העבודה היא וידאו של כשעה, בו היא הולכת עם קערה מלאת דם-אדם, מבית המשפט לחוקה אל הארמון בגואטמלה-סיטי. היא צועדת במשך שעה ועוצרת כל מספר צעדים כדי לטבול את רגליה בדם-אדם. היא משאירה עקבות דם לכל אורך הצעדה, כמחאה על החלטת בית המשפט לחוקה להכשיר את ההתמודדות של חוסה אפראין ראיוס מונט ב-2003 לממשל, ובכך למחוק או להלבין את עברו ואת האחריות שלו להרג עשרות אלפים חפים מפשע ב-1982 כשהיה בשלטון. מחאה שקטה שלא ניתן להישאר אדיש אליה. הנרצחים השותקים שאת עקבותיהם לא ניתן למחוק. מהפנט לצפות בה צועדת ובאנשים הצופים במעשיה ברחוב.

תמונה מתוך הוידאו: ''מי יכול למחוק את העקבות?", רחינה חוסה גלינדו, 2003, וידאו, 59 דקות.

באותה קומה אפשר גם לראות את המיצב "ארוחת זרים" של שחר סיון ורועי כהן, מיצב-תערוכה המבוסס על ארוחה קהילתית אמיתית שערכו. תערוכה שהיא חלק מ"החממה לאמנות מקום", באוצרות של עוז זלוף. מיצב בחלל שעוסק בקשר בין מזון למצבים נפשיים. בולטת הצבעוניות הנעדרת, הכל שחור ולבן, ריח שרוף, אוכל שנשרף והפך מונומנטלי ודרמטי. האוכל שהתקלקל במתכוון, הפך למיצב המעלה שאלות קיומיות על התזונה, על הבדידות שבאכילה לעומת אכילה משותפת, על אוכל שמאבד את תכונותיו ולא יכול להזין, על מלאות וריקות וריקנות.