"טווי החלומות"

שטיחי הקיר של מרסל ינקו מסדנת ממבוש, עין הוד לציון מאה שנה להולדתו של איצ׳ה ממבוש

אני בהתרגשות גדולה!

ממש בשבוע הבא, תפתח תערוכה שאצרתי במוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד,

התערוכה מציגה את שטיחי הקיר של מרסל ינקו בביצוע סדנת האריגה של איצ'ה ממבוש.

השטיחים הוצגו לאחרונה באמצע שנות ה-70', הם יוצאים עכשיו לאור ומאפשרים לקהל להתוודע לעוד צד של ינקו שהיה פחות מוכר עד היום.

לכבוד התערוכה ערכנו ראיון הדדי, מיכאלה, נכדתו של מרסל ינקו וחברת הנהלת המוזיאון ואני האוצרת של התערוכה.

שאלתי את מיכאלה:

ספרי זיכרון ילדות מתוך סדנת האריגה.

מיכאלה: "אני זוכרת את עצמי כילדה נכנסת לחלל הגדול עם החלונות הגדולים עם הנולים בתהליכי עבודה והאורגות הדרוזיות עם כיסוי הראש הלבן. אהבתי להסתובב להן בין הרגליים ממש מילולית אבל הרגשתי שאני מפריעה להן אז לא נשארתי הרבה. זוכרת היטב את חמוד אלקרא שלצערי כבר לא אתנו ואת מלאכה אשתו היפהפיה וילדיהם שאדי וג׳ורג׳ינה שהיו קטנים ממני ושעיניהם צוירו בכחל. חמוד היה מנהל העבודה והיה בשטח בדרך כלל. בזמן שאני הסתובבתי באולם האריגה, סבא שלי היה בבית של אביבה ואיצ׳ה בפגישות עבודה לגבי השטיח הבא והמבוגרים התדיינו ביניהם בכובד ראש לגבי החלטות כמו צבע החוט באזור מסויים ואיפה יעבור הקו המפריד בין צבע לצבע. כשמיציתי את אולם האורגות המסקרן רצתי ברגליים רזות על החצץ והסתובבתי בבית והסתכלתי על עבודות האמנות היה גדוש בהן, ניגשתי למקרר לטעום מפירות הקיץ שתמיד היו שם או מהשקדים הקלופים של אביבה. שקעתי בדמיונותיי ושמעתי ברקע כמה כובד ראש ומחשבה היו בדיוני המבוגרים הללו. מה לא הייתי נותנת לחזור לשם לימי החסד האלה עם ריח אורני הכרמל באויר."

מיכאלה שאלה אותי:

מה החיבור האישי שלך לתערוכה שאצרת?

שולמית: "החיבור האישי שלי לתערוכה מורכב מכמה נקודות בזמן. ראשית, אני מאוד אוהבת את תנועת הדאדא שמרסל ינקו היה ממייסדיה. נחשפתי לתנועה כבר בילדותי, דרך סבא שלי משה ישראל שהקים וניהל מוזיאון, והיה מורה לתולדות האמנות ואף כתבתי את עבודת הגמר שלי בתיכון אודות אחד מאמניה הבולטים, מקס ארנסט. שנית, ההכרות איתך לפני כמה שנים, דווקא דרך עולם התרפיה באמנות והיצירה והכתיבה עלייך בבלוג האמנות שלי. שלישית, דרך עולם האוצרות בו אני מעמיקה בשנים האחרונות. זו התערוכה הרביעית בה אני לוקחת חלק בשנתיים האחרונות ואני מרגישה חיבור לכפר האמנים עין הוד ובעיקר למוזיאון ינקו-דאדא, מרגישה שם בבית. ולבסוף, ואולי דווקא הנקודה הראשונה אליה הייתי צריכה להתייחס, הם השטיחים עצמם. השטיחים יפהפיים בעייני, עוצמתיים מאוד, צבעוניים וחיים."

שאלתי את מיכאלה:

איך את מרגישה לראות את השטיחים מקבלים במה אחרי כל כך הרבה שנים שהיו חבויים?

מיכאלה: "יש הרבה רגשות שמתערבבים: אני שמחה וגאה להציג אותם לעיני כל המתעניינות והמתעניינים. הם חיכו לרגע המתאים ואני מקווה שיעשו את האימפקט שלהם בעולם. מורשתו של סבי הינה רבת רבדים ונרחבת ואיצ׳ה ואביבה היו חלק מהמימוש שלו בעין הוד. הם היו עבורי כמו דודים אהובים. בשבילי העבודות רויות באהבה וגעגועים ועצוב לי שאמי האהובה לא אתנו כאן לראותן תלויות במוזיאון לעיני כל. יש בי הכרת תודה לך שולמית ולכל מי שעבדו מאחורי הקלעים. חשוב לי שיכירו את רוחב היריעה של יצירתו של סבי ואת ההקשר ותפיסת העולם שמאחוריה."

מיכאלה שאלה אותי:

מה היה מעניין ומאתגר בתהליך המחקר?

שולמית: "אחד האתגרים במחקר לתערוכה היה לאצור תערוכה לשני אנשים, ינקו וממבוש שכבר אינם בין החיים. המחקר, בשל מחסור בחומרים, הפך לעבודת בילוש של ממש. עברתי מאדם אחד לשני, כאלה שהכירו את ינקו וממבוש, אנשים שעבדו איתם. ליקטתי מידע בראיונות, חומרים כתובים מארכיונים שונים ותמונות. כל אלה עזרו להרכיב את הסיפור מחדש."

שאלתי את מיכאלה:

כיצד היצירה של סבא שלך השפיעה עלייך?

מיכאלה: "ההשפעה עמוקה מאד, החל מתפיסת העולם שלו לגבי אמנות מודרנית ותפקידה בעולם וכלה בפן האסתטי. האמנות היא שפה וכשדוברים ודוברות אותה אפשר להשתמש בה. אני בחרתי להיות מטפלת באמנות שעובדת עם השפה הזו כחלק מתהליכי ריפוי נפשי-רגשי. בנוסף אני מציירת בעצמי. אנחנו תבנית נוף מולדתנו וזה נוף מולדתי: סבא מצייר בחדרו וריחות הטרפנטין מתערבבים בריח הבישולים הרומניים הנפלאים של סבתא שלי ואמא שלי ואני מתבוננת בו מתקרב ומתרחק מכן הציור, מצמצם את עיניו, מוסיף עוד קו, עוד כתם. כמו תמיד אני ילדה יחידה בין מבוגרים, חולמת בהקיץ וסופגת לקרבי את ההזנה הרוחנית והפיזית. לא כמו שנהוג היום, כילדה לא הייתי מרכז הבית ולהיפך, הייתי שרויה הרבה בעולם המבוגרים, מקשיבה לשיחותיהם ברומנית ובצרפתית, מנסה להבין ולפענח. ככל שהשנים חולפות, והן חולפות… אני מגלה את עומק ההשפעה של סבא שלי עליי. תנועת הדאדא האנטי מלחמתית חיפשה אלטרנטיבה לאמנות הגבוהה בעקבות השבר שהביאה מלחמת העולם הראשונה על דורם. הם חיפשו את האלטרנטיבה באמנויות של האדם הקדמון, בתרבויות שנחשבו פרימיטיביות, בציורי ילדים ובציורים של מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים. כמו כן באמנויות ואומנויות עממיות ונאיביות ועוד. הם חיפשו את הבטוי היצירתי הבסיסי והטהור ושאפו לחבר את החומרים שנחשבו ׳נמוכים׳ לתוך הקאנון האמנותי וביטלו הפרדות בין גבוה לנמוך. סבי ראה באמנות המופשטת שפה אוניברסלית שיכולה לגשר בין תרבויות ולקרב בין עמים. כל הדברים האלה טבועים בי והעברתי אותם הלאה בסדנאות שהנחיתי. רק בדיעבד הבנתי שאני מעבירה את הדברים שקבלתי ממשפחתי."

מיכאלה שאלה אותי:

מה הפתיע אותך בתערוכה?

שולמית: "הפתיעה אותי המורכבות הרבה של אריגת השטיח, משלב בחירת העבודה, הסקיצות, פירוק התמונה לצורות וצבעים, תרגום מעברי הצבע בציור השמן המקורי לגווני הצמר, וכמובן העבודה המורכבת על הנול. זו עבודה בה פני השטיח פונים מטה והאורגות על הנול מציצות עליו באמצעות מראה. סבלנות אינסופית מדרשת עד לסיום העבודה על השטיח והתבוננות בו כתוצא מוגמר. לעתים תהליך כזה אורך תשעה חודשים, כמו הריון."

שאלתי את מיכאלה:

ספרי על הקשר שלך למוזיאון ינקו-דאדא ואיך זה להסתובב בעולם עם השם ינקו, ייחוס שהוא גאווה גדולה, אבל אולי גם תיק כבד של מורשת שחייבים לטפח ולהמשיך.

מיכאלה: "מזה יותר מעשרים שנה שנה אני נציגת המשפחה בהנהלת מוזיאון ינקו דאדא ובועדה האמנותית. עושה כמיטב יכולתי לשתף פעולה עם ההנהלה שפועלת בהתנדבות ובמסירות ועם רעיה זומר טל וצוות המוזיאון כדי שהמוזיאון ימשיך להיות עכשוי ורלונטי וגם משיק לעבודותיו של ינקו ולמורשתו. תמיד נשאלת השאלה איך להפוך את העבר לרלונטי בהווה ואיך להיות בתקשורת עם מה שקורה היום בשדה האמנות. כשנישאתי בחרתי לשמור את השם ינקו כי אמי ומשפחתה הם אלה שגידלו אותי. יש הרבה אחריות בנשיאת השם והמורשת, בהיותי בת יחידה וצאצאית יחידה בארץ, ובודאי שנלווה לכל כובד מסויים אך למזלי אני מחוברת מאד וקרובה מאד לסבא שלי ולעשייתו הברוכה בעולם כך שהכובד, כשנושאים אותו ברצון, פחות מורגש. מקווה שילדיי שכבר לא זכו להכיר אותו יידעו להמשיך הלאה במשימה המשפחתית הזו."

מיכאלה שאלה אותי:

מה הרלונטיות של התערוכה לימינו אנו בעינייך?

שולמית: "הרלוונטיות של התערוכה היא בעיני החיבור העמוק בין האמנות לאומנות (art and craft) החזון וההבנה של ינקו וממבוש ואיתם אביבה מרגלית רעייתו של ממבוש, והרצון שלהם לייצר פרנסה לאמנים ולאומנים ולחבר בין האמנות הגבוהה למלאכות. אני חושבת שבעולם שלנו היום, אמנים רבים מתקשים להתפרנס מהאמנות שלהם ומנסים ליצור לעצמם הזדמנויות עסקיות, בעצם נשארנו באותו המקום. אני חושבת ששיתוף הפעולה שנוצר בין ינקו לממבוש למרגלית ולעושות והעושים במלאכה, יכול ללמד אותנו הרבה על הקשר בין האמנות למלאכה ועל הפוטנציאל הטמון בו."

לסיום, מיכאלה ביקשה ממני לשתף בצילום אחד מתוך אלו שצילמתי במהלך ההקמה ולהסביר למה בחרתי דוקא בו.

שולמית: "בחרתי לשתף בתמונה שאותי מרגשת במיוחד. בתמונה רואים את פרידה חוסייסי במבט-על מגהצת את אחד השטיחים בתהליך ההקמה של התערוכה. אני אוהבת את התמונה כי היא חלק מהסיפור, ואולי אפילו המשכו של הסיפור. פרידה עבדה בסדנת האריגה של ממבוש 16 שנים, אליה הגיעה בתור נערה צעירה מדליית אל כרמל. היא נרתמה לעזור במחקר על התערוכה, דרך סיפורים ותמונות ואפילו בגיהוץ השטיחים בתערוכה. בתהליך ההקמה זיהתה כל תפר בשטיחים, וידעה בדיוק מי מהשטיחים עבר תחת ידיה. היתה תחושה של חזרה בזמן. האורגת המקצועית מהסדנה שנסגרה לפני 34 שנים, ממשיכה את הטיפול בשטיח עד לתלייתו על הקיר." (התמונה הראשונה)

לרגל פתיחת התערוכה תודה מיוחדת לליאורה עופר שבזכות תמיכתה הנדיבה התאפשרה הקמת התערוכה. ותודות רבות לרעיה זומר-טל מנהלת מוזיאון ינקו דאדא ולצוות המוזיאון על שיתוף הפעולה הפורה ועל עזרתם הרבה. לסלמן אלקרא ולמשפחתו של חמוד אלקרא המנוח, מאלכה וג'ורג'ינה על הידע והעזרה, לפרידה חוסייסי, ולכל מי שזכר ושיתף, וטווה את החוטים שאפשרו את הרגע הזה.

פרידה חוסייסי במבט-על מגהצת את אחד השטיחים בתהליך ההקמה של התערוכה.

התגית המקורית בגב השטיח - "קומפוזיציה עם חץ אדום"

תמונה מתהליך ההקמה, פריסת השטיח - "קומפוזיציה בכחול"

תמונה מתהליך תכנון ההקמה, פריסת השטיחים בחלל על רקע התערוכה שעומדת לרדת

תמונה מתהליך ההקמה, סמי לוקח מידות, בקרע: "גני לוקסמבורג" ציור של ינקו על-פיו נארג שטיח המוצג בתערוכה

פוסטר פרסום לתערוכה, מרגש!

משחילי חוטים מקוריים מסדנת האריגה של ממבוש אותם קיבלתי מג'ורג'ינה ומלכא אלקרא, ג'ורג'ינה ביתו של חמוד אלקרא ז"ל ומלכא אישתו. חמוד עבד בצמוד לאיצ'ה ממבוש שנים רבות בניהול סדנת האריגה.

השטיחים הגיעו לחלל התערוכה